האומן וסיל קנדינסקי סיפר שכשהוא מביט בצבעים הוא שומע קולות מוזיקליים. הצבע פועל על כל החושים: אדום הוא חם, כחול בהיר דומה לצליל של חליל צד, כחול כהה דומה לצ’לו וכו’.* לפי כך, קנדינסקי, חיבר תאוריה שלמה על האפקט הרוחני שבאומנות ועל המשמעות הנרחבת שיש לצבעים.
כשאני מקשיבה לאלבום הבכורה של יפעת בלסיאנו (סולנית הזאבות) "מה עושים עם הידיים", אני ממש יכולה לראות צבע סגול, אבל עמוק מאוד, כהה, נושק לאפרפר. אני לא יודעת אם זו תקופת הדיכאון
מהמלחמה, מאין תחושה נרחבת של אובדן של תקווה ועצב קיומי שעוטף אותי, אבל כל פעם
שהשירים מהאלבום הזה מתנגנים לי, אני רואה את סקאלת הצבעים הסגולה עוטפת את
הצלילים ואת הנשמה שלי. משהו בצלילים ובשירה הנמוכים באלבום הזה,
צובעים את כל האלבום כמעט באותו צבע. מה שהופך אותו לאלבום דיי אחיד. דבר
שהוא מפתיע מאוד לאלבום בכורה.
האווירה באלבום היא איטית, מהורהרת אבל גם ישירה, לא עושה הנחות למאזינים.
בלסיאנו יצרה את האלבום במצפה רמון, כך לפי עמוד הפייסבוק שלה : "תשעה חודשים במדבר הביאו איתם מתנה גדולה
מהסוג שאני אוהבת במיוחד, אלבום שנכתב והוקלט כולו בחדר שהוא עולם ומלואו בדירת
שותפים במצפה רמון". את האלבום הפיקה בשיתוף עם המוזיקאי תומר בן.
באלבום שירים איטיים ואישיים, בלסיאנו נזהרת
בבחירת מילים, אינה מתנפלת עליהן, נותנת להן להיות, ויחד עם זאת יודעת לתאר תחושות
ורגשות באופן עמוק ומעורר מחשבה, כשלצידן, צלילי גיטרה עדינים ועמוקים, בדיוק מה
שהמילים שלה צריכות כדי להגיע לכדי יצירה שלמה.
ב"מה עושים עם הידיים"
המצטיין מתוך האלבום שיצא כסינגל ראשון ,יפעת בלסיאנו נוגעת לי בול בלב עם משפטים
כמו:
"שלא יראו אותי לבד
עומדת ככה סתם
מה עושים עם הידיים
קושרת שרוכים
אין מספיק נעליים".
ומשרטטת תיאור
מדויק של אדם שנתפס מבויש ברגע שאין לו מושג מה לעשות בו ואיך לפעול בתוכו ,והרגע הקטן הזה הופך לרגע סמלי של ריקנות
ותחושה של חוסר אונים. "קושרת שרוכים ואין מספיק נעליים", מבטא רגע של מבוכה
עמוקה וכואבת, רגע של הכחשת מציאות.
ב"אסור להסתכל למטה" שוקעים עוד יותר למטה אל תוך צלילים נמוכים ודיכאוניים, שם הצבע של חוסר התקווה מבעבע בשורות כמו:
"אהבת אמת בואי קחי אותי הביתה"
ו"ריח זה דבר כל כך מתעתע, הוא חודר
בין המרווחים
אני נותנת לזה יומיים ומחליפה את
הסדינים"
לחתוך מהר, כדי לא לתת לזה להתמלא בך. השיר
הנפלא הזה מסתיים בסליידי גיטרה אפלוליים
ומכשפים.
גם "תער קטלנית" ו "האלפקות
של מצפה רמון" שנושקות להאוס אלקטרוני אווירתי, רצועות אליהן פחות
התחברתי (כי אני פשוט לא בגיל הנכון(: ), גם הן צבועות באותו תדר סגלגל דכאוני.
"כשאתה מדבר איתי על פחות",
ו"הכלבה שלי לא יודעת" שהם שירים יותר אווריריים ואנרגטיים, יחסית
לאחרים, גם בהם יש גוון סגול אבל בהיר יותר ואני אוהבת מאוד את הפשטות השמחה של
בלסיאנו שמתקיימת בשירים האלה. שירים קטנים ביתיים וקסומים שמסגירים שמחת חיים, שמותר
לנו לחוות, אחרי הכל.
ב"שפת אימי" , בלסיאנו
חותכת :"בקרוב אשכח את שפת אימי,
בקרוב אהפוך אדם חופשי" והכי אהוב עליי "בקרוב אהיה שלי". בדרכה
הייחודית היא מציירת תשוקה לרגע מכונן שבו
היא תשיל מעצמה את כל מה שהכירה ותחזור למצב ראשוני מזכך. מלבד העובדה שבשיר הזה
בלסיאנו מזכירה מאוד את אלאל פינת פרלמוטר, שזה לא רע אבל עלול לתייג אותה כיוצרת שדומה
לאחרים, מדובר ביצירה חזקה והדוקה.
"מה עושים עם הידיים" הוא אלבום אחיד ברמתו ובתחושה שהוא מביא למאזין. הדהים אותי לגלות כמה שונה האלבום הזה מאיך שנשמעת בלסיאנו בלהקתה הנפלאה "הזאבות", שם היא עושה רוק פרוע ומשוחרר, מה שהופך אותה ליוצרת ורסטילית ומעניינת מאוד.
*מתוך האתר של עינת שחר Heart And Design .
תגובות
הוסף רשומת תגובה